<h1>ספר המקח והממכר לרב האי גאון — שער מ"ט</h1>
<h2>דף מה.</h2>
דין המקח היכא שנפלה פסידא במה שנמכר. תדע דכל היכא שמשך הלוקח אותה סחורה מיד המוכר וארע בה שום הפסד לית דין ולית דיין דודאי וברור שאותו הפסד ללוקח הוא בין שנגזל ממנו בין שנאנס ממנו בין שארע בו הפסד אין לו שום חזרה על המוכר אלא אם היה באותה סחורה טעות או אונאה במה שאינה ראויה אותה סחורה שתעמוד ברשות לוקח דהתם אם ארע בה שום הפסד הרי היא (ללוקח) [למוכר] כדגרסינן [ב"ב מ"ה ע"א] מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה ואתא עמלקי וקא אניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאין מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דקאניס ליה בלא אוכפא אבל אניס ליה באוכפא לא אמימר אמר כלה נמי לא מידע ידעי דעמלקי אנסא הוא כדכתיב אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. אבל קודם שיפסוק הלוקח למשוך את הסחורה מיד המוכר כל מה שארע בה מההפסד הוי על המוכר והזכירו הראשונים לאחר שמשך הלוקח את החפץ ואמרו דאי הוי אותו חפץ עדין ברשותו בכליו של מוכר כל שארע שם מן ההפסד הוי על המוכר אבל אם הכניס אותו הלוקח בכליו של לוקח כל מה שארע בה מן ההפסד הוי ללוקח. וכמו כן לענין מדידת' שאם היתה המדה מדה של מוכר וארע בו שום הפסד הרי הוא למוכר. אבל אם היתה המדה מדה של לוקח והמדה כבר נתמלאה כל מה שארע בה הוי ללוקח אבל אם ארע בה הפסד קודם שתתמלא מדת הלוקח הרי אותו הפסד למוכר. והיכא דהויא המדה לסרסור וארע בה שום הפסד והסרסור אינו שם בשעה שמודדין הוי דינו מדת הסרסור כדין הלוקח דדיינינן באותה מדה על הלוקח, דין מדת הלוקח כמו שפי'. אבל אם הסרסור הוי על גבי המדה בשעה שמודדי' ונשברה המדה וארע הפסד בפירות כגון שנשרפו או שנטנפו חייב הסרסור לשלם כדגרסינן [שם פ"ז ע"א] המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאה המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרשינן בתוספת' [פ"ה ה"ב] עד שלא נתמלאת המדה נשברה המדה [למוכר משנתמלאה המדה] נשברה ללוקח. ופירש הגמרא א"ר אלע' אמר רב במדת סרסור והא מדקתני סיפא אם היה סרסור ביניהם נשברה המדה נשברה לסרסור מכלל דרישא לאו בסרסור עסקינן רישא מדה בלא סרסור סיפא בסרסור עצמו. וכמו כן היכא ששלח את הקטן שישלח לו חפץ פלוני והלך המוכר ושלח החפץ על יד אותו קטן ונפל מיד הקטן ונשבר הכלי ונפסד החפץ הרי אותו הפסד למוכר שהיה על המוכר שלא ישלח אותו חפץ אלא על יד בן דעת שיכול לטעון הלוקח לא שלחתי לך הקטן שתשלח לי על ידו ולא כלום אלא רציתי להודיעך שהייתי צריך לחפץ פלוני. והיכא ששלח הלוקח את הקטן ושלח בידו כלי ונטל המוכר את הכלי ועשה בו שום צורך לעצמו ונשבר הכלי הרי המוכר חייב כדגרסינן [שם פ"ז ע"ב] השולח בנו אצל חנוני מכר לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האסר חנוני חייב ורבי יהודה פוט' שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני בתוכה שחנוני פטור ומפרשי' באסר שמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה לינוקא ורבי יהודה סבר אייתי לי אייתוייה או שדר לי איניש בר דעתא מדילך ור' יהודה סבר ע"מ כן שלחו אלא צלוחית אבדה מדעתו היא אמרי אביי בר אבין ורב הונא בר אבין דאמרי תרוייהו הב"ע כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה וכדרב' דאמר רבא הכישה נתחייב בה ומקשינן אימר דאמר רבא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאת' כי האי גונא מי אמר ומתרצינן להתם כדמתרצינן. אתחזי לן מהכא דהיכא שהמוכר נוטל את הכלי מיד הקטן ומדד לתוכה צורך המשלח ואינו עושה באותו כלי שום דבר לעצמו והחזירו לקטן ושבר אותו הקטן אין על המוכר שבירת הכלי אבל יש עליו הפסד החפץ ששלח בידו. ומסקנא דשמעתא גרסינן אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמינן ומנו רבי זירא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת פליגי מר סבר שואל הוי ומר סבר גזלן הוי. ומהכא דהיא עקר אנו גורסים בגמרא שואל שלא מדעת גזלן הוא. ואם יש על השואל לשאול מ"מ מאי איכא בין למאן דאמר גזלן הוי בין למאן דאמר שואל הוי מ"מ שואל חייב בכל וגזלן חייב בכל. תדע דאיכא בינייהו טובא דמי שעשה אותו גזלן לא ידון לו כשואל סבירא ליה כמאן דאמר דבין בעליו עמו בין אין בעליו עמו ישלם. ומאן דסבירא ליה כשואל אלו אין בעליו עמו משלם אבל אם בעליו עמו לא ישלם כתורת השואל. מ"מ אתחזי לן לדעת רבנן כגזלן הוי ומשום הכי גרסינן בדוכתא אחריתי [ב"מ מ"ג ע"ב] אלא אמר רבא שליחות יד אינה צריכה חסרון. לימא רבא דאמר כב"ש דאמרי ילקה בחסר וביתר אמר לך רבא בשליחות יד כולי עלמא לא פליגי והכא במאי עסקינן כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות. ובשואל שלא מדעת פליגי. אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוי לימא רבא כב"ש אמר לך רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי והכא בשבח גזלה קמפלגי ומה שהארכתי בכאן אף על פי שאין זה מקומו לא הארכתי אלא מפני שיש בו צד מקח וממכר וכל זה שפי' היכא דמתרמי ההפסד בשעת המכר כגון בשעת מדידה אבל אם מתרמי ההפסד קודם המכירה ודאי וברור דאותו הפסד ודאי למוכר דהא ברשות המוכר הוא.
והיכא שנוטל הלוקח את החפץ כדי לראותו אם הוא ראוי לו ונשבר מתוך ידו הרי ההפסד שלו אלו היו דמיו קצובים והיה הוא רוצה ליקח החפץ כלו התם הוא דהוי ההפסד כלו שלו אבל אם לא היה רוצה ליקח אלא חצי החפץ ונשבר החפץ כלו אין עליו לשלם אלא דמי חציו שהיה רוצה ליקח ומדמי החצי האחר פטור עליו כדגרסינן [נדרים ל"א ע"א] אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב והנ"מ היכא דקייצי דמיה וגרסינן [ב"ב פ"ח ע"א] ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבשרא אתא ההוא פרשא מרטה מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומי והנ"מ היכא דקייצי דמיה וקבעי לה לכלה. והיכא שהלוקח נוטל חפץ לאחד ואינו נוטל אותו לעצמו ומתנה עם המוכר ואומר אם ייטב בעיני פלוני הריני לוקחה ממך בדמים כך וכך ואם לאו הריני מחזירה ואותו פלוני לא ישרה בעיניו רואין אם נפסד אותו חפץ כשהיו מוליכים אותו לאותו פלוני הרי הלוקח חייב אבל אם נפסד בשעת החזירה פטור כדגרסינן [נדרים ל"א ע"ב, ב"מ פ"א ע"א] הלוקח כלים מן האומן כדי לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותו ממני אני נותן לך דמים ואם לאו אני נותן לך בטובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר. והיכא שנוטל הלוקח חפץ מן המוכר כדי שימכור אותו לאחר והופסד לא שנא בהליכה ולא שנא בחזירה חייב. כדגר' [שם] ההוא ספסרא דזבן חמרא לזבוני בשוקא בהדי דקא אתי מיית חמרא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה, איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור א"ל חזרה דהאי כהליכה דמיא בחזירתו אלו משכח לזבוני מי לא מזבין ליה. וגרסינן נמי כי האי עובדא במי שנוטל חפץ כדי למכור אותו ואם לא יכול למכרו שיחזירנו וארע בו אונס לא שנא בהליכה ולא שנא בחזירה נמי חייב הלוקח. [שם] דההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וא"ל ממטינא ליה לדוכתא פלניא אי מזביננא מוטב ואי לא מזביננא מהדרנא לך בהדי דקא הדר איתניס אתא לקמיה דרב נחמן חייביה. איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור. א"ל חזרה דהאי הליכה היא מ"ט סברא היא בחזירתו אלו אשכח לזבוני מי לא הוה מזבן לה. אבל כל היכא שנשלם המכר בין המוכר והלוקח ומשך את שלו וארע בו שום הפסד או שום אונס ודאי וברור דאותו הפסד אינו אלא על הלוקח אלא א"כ יש טעות באותו מקח או כגון שהיה בו מום מסותר שלא היה נראה והיה ראוי אותו חפץ שיפסיד מחמת אותו מום קודם שנראה ונתגלה יש מן הדין על המוכר שיחזיר הדמים ללוקח אלא א"כ הוא המוכר אדם ספסר או הדומה לו שלוקח את החפץ כדי למכרו מיד ליד ואינו מעכב אותו אצלו אלא לוקח מיד ומוכר מיד דכי האי גונא כיון דאינו ממתין על החפץ עד שיתראה בו מומו איכא למימר דאימר לא נראה לו המום ולא ידע בו הילכ' ישבע ספסר שהוא המוכר שלא ידע באותו מום ולא הכיר בו ויפטר מלשלם הדמים ללוקח כדגרסינן [ב"מ מ"ב ע"ב] ההוא אפטרופ' דזבן להו תורא ליתמי לא הוה אית ליה ככי ושיני למיכל ומת אמר רמי בר חמא היכי לדיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימ' ליה לבקרא אמר אנא בהדיה תורי אוקימתיה ואוכלא שדאי ליה ולא הוה ידענא דלא הוה קאכיל ומכדי בקרא שומר שכר הוא דיתמי איבעי ליה לעיוני אי דאיכא פסידא דיתמי הכי נמי הכא במאי עסקינן דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למרי תורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאי דקטעין מרי תורא ואמר אבעי ליה לאודען מאי מודעי ליה מדע ידע דמקח טעות עבד בהו כספסר דזבן מהכא וזבין הכא משתבע איהו דלא הוה ידענא ומשלם בקרא דמי בשר בזול.
<h2>דף פז.</h2>
דין המקח היכא שנפלה פסידא במה שנמכר. תדע דכל היכא שמשך הלוקח אותה סחורה מיד המוכר וארע בה שום הפסד לית דין ולית דיין דודאי וברור שאותו הפסד ללוקח הוא בין שנגזל ממנו בין שנאנס ממנו בין שארע בו הפסד אין לו שום חזרה על המוכר אלא אם היה באותה סחורה טעות או אונאה במה שאינה ראויה אותה סחורה שתעמוד ברשות לוקח דהתם אם ארע בה שום הפסד הרי היא (ללוקח) [למוכר] כדגרסינן [ב"ב מ"ה ע"א] מכריז רבא ואיתימא רב פפא דסלקין לעילא ודנחתין לתתא האי ישראל דזבין ליה חמרא לישראל חבריה ואתא עמלקי וקא אניס ליה מיניה דינא הוא דמפצי ליה מיניה ולא אמרן אלא שאין מכיר בה שהיא בת חמורו אבל מכיר בה שהיא בת חמורו לא ולא אמרן אלא דקאניס ליה בלא אוכפא אבל אניס ליה באוכפא לא אמימר אמר כלה נמי לא מידע ידעי דעמלקי אנסא הוא כדכתיב אשר פיהם דבר שוא וימינם ימין שקר. אבל קודם שיפסוק הלוקח למשוך את הסחורה מיד המוכר כל מה שארע בה מההפסד הוי על המוכר והזכירו הראשונים לאחר שמשך הלוקח את החפץ ואמרו דאי הוי אותו חפץ עדין ברשותו בכליו של מוכר כל שארע שם מן ההפסד הוי על המוכר אבל אם הכניס אותו הלוקח בכליו של לוקח כל מה שארע בה מן ההפסד הוי ללוקח. וכמו כן לענין מדידת' שאם היתה המדה מדה של מוכר וארע בו שום הפסד הרי הוא למוכר. אבל אם היתה המדה מדה של לוקח והמדה כבר נתמלאה כל מה שארע בה הוי ללוקח אבל אם ארע בה הפסד קודם שתתמלא מדת הלוקח הרי אותו הפסד למוכר. והיכא דהויא המדה לסרסור וארע בה שום הפסד והסרסור אינו שם בשעה שמודדין הוי דינו מדת הסרסור כדין הלוקח דדיינינן באותה מדה על הלוקח, דין מדת הלוקח כמו שפי'. אבל אם הסרסור הוי על גבי המדה בשעה שמודדי' ונשברה המדה וארע הפסד בפירות כגון שנשרפו או שנטנפו חייב הסרסור לשלם כדגרסינן [שם פ"ז ע"א] המוכר יין ושמן לחברו והוקרו או שהוזלו אם עד שלא נתמלאה המדה למוכר משנתמלאה המדה ללוקח ואם היה סרסור ביניהם נשברה החבית נשברה לסרסור ומפרשינן בתוספת' [פ"ה ה"ב] עד שלא נתמלאת המדה נשברה המדה [למוכר משנתמלאה המדה] נשברה ללוקח. ופירש הגמרא א"ר אלע' אמר רב במדת סרסור והא מדקתני סיפא אם היה סרסור ביניהם נשברה המדה נשברה לסרסור מכלל דרישא לאו בסרסור עסקינן רישא מדה בלא סרסור סיפא בסרסור עצמו. וכמו כן היכא ששלח את הקטן שישלח לו חפץ פלוני והלך המוכר ושלח החפץ על יד אותו קטן ונפל מיד הקטן ונשבר הכלי ונפסד החפץ הרי אותו הפסד למוכר שהיה על המוכר שלא ישלח אותו חפץ אלא על יד בן דעת שיכול לטעון הלוקח לא שלחתי לך הקטן שתשלח לי על ידו ולא כלום אלא רציתי להודיעך שהייתי צריך לחפץ פלוני. והיכא ששלח הלוקח את הקטן ושלח בידו כלי ונטל המוכר את הכלי ועשה בו שום צורך לעצמו ונשבר הכלי הרי המוכר חייב כדגרסינן [שם פ"ז ע"ב] השולח בנו אצל חנוני מכר לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האסר חנוני חייב ורבי יהודה פוט' שעל מנת כן שלחו ומודים חכמים לרבי יהודה בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנוני בתוכה שחנוני פטור ומפרשי' באסר שמן בהא פליגי דרבנן סברי לאודועי שדריה לינוקא ורבי יהודה סבר אייתי לי אייתוייה או שדר לי איניש בר דעתא מדילך ור' יהודה סבר ע"מ כן שלחו אלא צלוחית אבדה מדעתו היא אמרי אביי בר אבין ורב הונא בר אבין דאמרי תרוייהו הב"ע כגון שנטלה חנוני למוד בתוכה וכדרב' דאמר רבא הכישה נתחייב בה ומקשינן אימר דאמר רבא בבעלי חיים דאנקטינהו נגרי בריאת' כי האי גונא מי אמר ומתרצינן להתם כדמתרצינן. אתחזי לן מהכא דהיכא שהמוכר נוטל את הכלי מיד הקטן ומדד לתוכה צורך המשלח ואינו עושה באותו כלי שום דבר לעצמו והחזירו לקטן ושבר אותו הקטן אין על המוכר שבירת הכלי אבל יש עליו הפסד החפץ ששלח בידו. ומסקנא דשמעתא גרסינן אלא אמר רבא אני וארי שבחבורה תרגמינן ומנו רבי זירא הכא במאי עסקינן כגון שנטלה חנוני למוד בה לאחרים ובשואל שלא מדעת פליגי מר סבר שואל הוי ומר סבר גזלן הוי. ומהכא דהיא עקר אנו גורסים בגמרא שואל שלא מדעת גזלן הוא. ואם יש על השואל לשאול מ"מ מאי איכא בין למאן דאמר גזלן הוי בין למאן דאמר שואל הוי מ"מ שואל חייב בכל וגזלן חייב בכל. תדע דאיכא בינייהו טובא דמי שעשה אותו גזלן לא ידון לו כשואל סבירא ליה כמאן דאמר דבין בעליו עמו בין אין בעליו עמו ישלם. ומאן דסבירא ליה כשואל אלו אין בעליו עמו משלם אבל אם בעליו עמו לא ישלם כתורת השואל. מ"מ אתחזי לן לדעת רבנן כגזלן הוי ומשום הכי גרסינן בדוכתא אחריתי [ב"מ מ"ג ע"ב] אלא אמר רבא שליחות יד אינה צריכה חסרון. לימא רבא דאמר כב"ש דאמרי ילקה בחסר וביתר אמר לך רבא בשליחות יד כולי עלמא לא פליגי והכא במאי עסקינן כגון שטלטלה להביא עליה גוזלות. ובשואל שלא מדעת פליגי. אלא הא דאמר רבא שואל שלא מדעת לרבנן גזלן הוי לימא רבא כב"ש אמר לך רבא שואל שלא מדעת גזלן הוי והכא בשבח גזלה קמפלגי ומה שהארכתי בכאן אף על פי שאין זה מקומו לא הארכתי אלא מפני שיש בו צד מקח וממכר וכל זה שפי' היכא דמתרמי ההפסד בשעת המכר כגון בשעת מדידה אבל אם מתרמי ההפסד קודם המכירה ודאי וברור דאותו הפסד ודאי למוכר דהא ברשות המוכר הוא.
והיכא שנוטל הלוקח את החפץ כדי לראותו אם הוא ראוי לו ונשבר מתוך ידו הרי ההפסד שלו אלו היו דמיו קצובים והיה הוא רוצה ליקח החפץ כלו התם הוא דהוי ההפסד כלו שלו אבל אם לא היה רוצה ליקח אלא חצי החפץ ונשבר החפץ כלו אין עליו לשלם אלא דמי חציו שהיה רוצה ליקח ומדמי החצי האחר פטור עליו כדגרסינן [נדרים ל"א ע"א] אמר שמואל הנוטל כלי מן האומן ע"מ לבקרו ונאנס בידו חייב והנ"מ היכא דקייצי דמיה וגרסינן [ב"ב פ"ח ע"א] ההוא גברא דעל לבי טבחא אגבה אטמא דבשרא אתא ההוא פרשא מרטה מיניה אתא לקמיה דרב יימר חייביה לשלומי והנ"מ היכא דקייצי דמיה וקבעי לה לכלה. והיכא שהלוקח נוטל חפץ לאחד ואינו נוטל אותו לעצמו ומתנה עם המוכר ואומר אם ייטב בעיני פלוני הריני לוקחה ממך בדמים כך וכך ואם לאו הריני מחזירה ואותו פלוני לא ישרה בעיניו רואין אם נפסד אותו חפץ כשהיו מוליכים אותו לאותו פלוני הרי הלוקח חייב אבל אם נפסד בשעת החזירה פטור כדגרסינן [נדרים ל"א ע"ב, ב"מ פ"א ע"א] הלוקח כלים מן האומן כדי לשגרן לבית חמיו ואמר לו אם מקבלין אותו ממני אני נותן לך דמים ואם לאו אני נותן לך בטובת הנאה שבהן ונאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור מפני שהוא כנושא שכר. והיכא שנוטל הלוקח חפץ מן המוכר כדי שימכור אותו לאחר והופסד לא שנא בהליכה ולא שנא בחזירה חייב. כדגר' [שם] ההוא ספסרא דזבן חמרא לזבוני בשוקא בהדי דקא אתי מיית חמרא אתא לקמיה דרב נחמן חייביה, איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור א"ל חזרה דהאי כהליכה דמיא בחזירתו אלו משכח לזבוני מי לא מזבין ליה. וגרסינן נמי כי האי עובדא במי שנוטל חפץ כדי למכור אותו ואם לא יכול למכרו שיחזירנו וארע בו אונס לא שנא בהליכה ולא שנא בחזירה נמי חייב הלוקח. [שם] דההוא גברא דזבין ליה חמרא לחבריה וא"ל ממטינא ליה לדוכתא פלניא אי מזביננא מוטב ואי לא מזביננא מהדרנא לך בהדי דקא הדר איתניס אתא לקמיה דרב נחמן חייביה. איתיביה רבא לרב נחמן נאנסו בהליכה חייב בחזירה פטור. א"ל חזרה דהאי הליכה היא מ"ט סברא היא בחזירתו אלו אשכח לזבוני מי לא הוה מזבן לה. אבל כל היכא שנשלם המכר בין המוכר והלוקח ומשך את שלו וארע בו שום הפסד או שום אונס ודאי וברור דאותו הפסד אינו אלא על הלוקח אלא א"כ יש טעות באותו מקח או כגון שהיה בו מום מסותר שלא היה נראה והיה ראוי אותו חפץ שיפסיד מחמת אותו מום קודם שנראה ונתגלה יש מן הדין על המוכר שיחזיר הדמים ללוקח אלא א"כ הוא המוכר אדם ספסר או הדומה לו שלוקח את החפץ כדי למכרו מיד ליד ואינו מעכב אותו אצלו אלא לוקח מיד ומוכר מיד דכי האי גונא כיון דאינו ממתין על החפץ עד שיתראה בו מומו איכא למימר דאימר לא נראה לו המום ולא ידע בו הילכ' ישבע ספסר שהוא המוכר שלא ידע באותו מום ולא הכיר בו ויפטר מלשלם הדמים ללוקח כדגרסינן [ב"מ מ"ב ע"ב] ההוא אפטרופ' דזבן להו תורא ליתמי לא הוה אית ליה ככי ושיני למיכל ומת אמר רמי בר חמא היכי לדיינו דייני להאי דינא נימא ליה לדידיה זיל שלים אמר אנא לבקרא מסרתיה נימ' ליה לבקרא אמר אנא בהדיה תורי אוקימתיה ואוכלא שדאי ליה ולא הוה ידענא דלא הוה קאכיל ומכדי בקרא שומר שכר הוא דיתמי איבעי ליה לעיוני אי דאיכא פסידא דיתמי הכי נמי הכא במאי עסקינן דליכא פסידא ליתמי דאשכחוה למרי תורא ושקיל יתמי זוזי מיניה אלא מאי דקטעין מרי תורא ואמר אבעי ליה לאודען מאי מודעי ליה מדע ידע דמקח טעות עבד בהו כספסר דזבן מהכא וזבין הכא משתבע איהו דלא הוה ידענא ומשלם בקרא דמי בשר בזול.
